האבק כמעט שקע בשדרות רוטשילד, ושוב אפשר לעשות ג'וגינג בלי לדרוס מישהו תוך כדי, או ליפול על גיטרה, מפוחית, ספה או שאריות של מזון מתרומה. ראש העיר הדאוג, כבר ניקה את הפרעושים ואת מפגעי התברואה, שככל הנראה הדאיגו אותו בחודשיים האחרונים, ומגפת הגזזת, ממנה חוששים תושביה הקבועים של השדרה, ככל הנראה נבלמה.
אבל הבושה. הבושה תישאר איתנו לעד.
כל כך הרבה בושה ישנה במאבק הזה, שספק אם מישהו מהצדדים, משני עברי המתרס, יכירו בה, כבן הלא חוקי של המאבק הזה. אבל בלי להסתכן בפולניות יתר, אני כעת קם ואומר - "אמרתי לכם". אמרתי מן ההתחלה.
ובמה דברים אמורים:
תחילת המחאה, לכאורה בספונטניות, לוותה באווירת קרנבל וחגיגות. מידי ערב נוספו אוהלים רבים לשדרות המחאה, נערכו הרצאות וערבי שירה מאולתרים. הסטודנטים, החיילים, הבורגנים ושאר האנשים, שבשל גילם מנועים להרשם לקייטנת קיץ, נהרו בהמוניהם לשדירה.
בלשון חלקה, כולם הקפידו לציין, כי מדובר במאבק של כווולללם! "כל אחד ואחת מכם הוא מנהיג". כל אחד ואחת הם נר בוהק כנגד אפילת הכלכלה הישראלית. כמעט השתכנעתי. לו הייתי מעז לומר לפני חודש, שאני לא מאמין במאבקים שאין להם מצע ברור ומנהיגים מוגדרים, הייתי נשפט על מזבח משטרת הדעות, קובעת המדיניות, במסגרת המחאה.
כעת שהאופנה החדשה היא החרם על "תנובה", אפשר לנתח מעט לאחור, לפצות פה, ולומר בקול רם - "המלך, לא יודע שהוא מלך, לא יודע שהוא עירום, והכי גרוע שכח מנתיניו".
הבהרה: אני בעד המחאה, ובעד הרעיון הבסיסי של צדק חלוקתי, גם במחירים כלכליים לאומיים קשים. אני בעד שינויי סדר העדיפויות. עם זאת, ובכל הכבוד, איני מסוגל ללכת מאחורי מנהיג שצועק "ווואואווו" בפריים טיים, במענה על שאלות עיתונאיות כבדות משקל.
החיבור הלכאורה סינרגי, בין קבוצות שונות ומשונות, ללא הבדל דת, פוליטיקה, לאום, ודרישות חברתיות, הוליד נחשול חברתי, שסימן קבל עם ומדינה - צריכים שינוי. באנו לשנות. או "אנחנו הישראלים החדשים".
אבל, מיד עם מעבר התאחדות הסטודנטים ל"שלב הבא" של המאבק, ונטישת חלק מהמאהלים ע"י גורמים מאורגנים יותר, נותרו מחוסרי הדיור האמיתיים, מחוסרי הכתובת, עלובי החיים - לבדם.
ראש העירייה שלח את פקחיו, שלא לומר חברות קבלניות, לבצע טיהור בשדרה, כנגד מה שמנכ"ל העירייה הגדיר מפגעים תברואתיים. ההקבלה הבלתי נסבלת של ההרכב הדמוגרפי-סוציאלי, ששכן אותה עת במאהלים המצומצמים לבין התירוצים לפינויו, עוררה בי רגשות קשים וביניהם הבושה.
כאשר הסטודנטים ועיני התקשורת היו כולם במאהל, נמנעו העיריות לבצע פינויים. האם אז תנאי התברואה היו שונים? האם אז המאהלים ומיקומם היו חוקיים לחלוטין? ספק רב.
ואני ביקרתי שם, ללא מצלמות. ללא סטיקרים, ללא כלי נגינה. ופגשתי בהם. אנשים שאין להם כסף לשהות באוהל ולהחזיק דירה ברחוב סמוך, שיהיה היכן להתקלח בבוקר. אני כותב זאת ללא ציניות. חרף נסיון ההאחדה המזוייף, ישנן שכבות שונות שנאבקו כאן, ואנשים השונים מאוד ביכולותיהם ובמצבם.
רווית (שם בדוי) היא אם לנער מתבגר והיא גרה איתו ברחוב כבר כמה שנים. היא חד הורית כרגע. הקצבאות מצטמצמות, והיא לא מחזיקה מעמד בעבודות המוצעות לה. הנער עובד ומסייע. אתם לא רוצים לדעת במה.
יוסי (שם בדוי עוד יותר) הוא מכור לסמים, שמסרב להכנס למחסה העירוני. כן אתם קוראים נכון. הוא מסרב לקבל עזרה. ולמי שלא צפה בתוכנית התחקירים הטלוויזיונית - לעיתים ישנם גורמים בבתי מחסה שסוחטים את הקצבאות שהוא מקבל ואף תוקפים אותו פיזית.
בני (כן, כבר הבנתם, בדוי גם הוא) הוא עולה חדש, שלמרות היותו 10 שנים בארץ, לא הצליח להשתלב בעבודה ובכלכלתה. "ראיון עבודה?" הוא שואל אותי במרירות. "צריך בגדים יפים לזה, ושפה ללא מבטא". הוא גר ברחוב כבר 4 שנים, וממשיך לגור שם. לאחר ביטול השדרוג לשד' רוטשילד, הוא יחזור לרחובות המוזנחים של התחנה המרכזית הישנה. שם אין תושבים שעותרים נגד שהייתו ברחוב.
חדשות טובות - אמש פורסם, כי ישנה התקדמות, ומתגבש לו הסכם בין העירייה למוחים, במסגרתו יוקצו מליונים לטובת מחוסרי הדיור. אישית, איני משוכנע שרווית, יוסי או בני, זקוקים למליונים. אולי הקצאת חדר במלונית תסייע? אולי קורת גג אחרת, מבין אלה העומדות נטושות ברחבי העיר?
מישהו חשב אולי להקים "מנהלת למחוסרי הדיור", בדומה לזו שהוקמה ותוקצבה לאחר פינוי גוש קטיף. איני עוסק בהשוואה המלאה, אך בעיני, היעדר דיור ציבורי ואנשים חסרי דיור הם בעיה לאומית. הופעת אומנים בכיכר, סוחפת ככל שתהיה, לא פותרת את זה. גם נוכחות מאות אלפים לא. האם מאות האלפים יביאו לשינוי תודעתי ולישיבות תקציב אחרות? - נדע בעתיד.
אז נסתכל לרגע לעבר - כשמדינת ישראל יצאה מלבנון, היא שכחה שם הרבה ציוד, והרבה אנשים טובים. אותה נסיגה הכרחית, לצורך התקדמות, לוותה בביקורת רבה על הבגידה בבני בריתנו מצד"ל וביישובי הגדר הסובלים. והנה, מספר שנים אחרי, ומדיניות ה"מהר מהר מקפלים והולכים ללא תכנון מספק וגללא גזירת משמעויות לכלל הלוחמים" עודנה קיימת במציאות הישראלית.
היכן הם אותם אלו שנשאו שלטים עליהם נכתב "ערבות הדדית"? היכן הם מגייסי הפייסבוק? היכן הם הטלפנים החביבים שהתקשרו אליי כדי שאתייצב להפגנת המיליון? היכן הם כל אלה שהחרימו כל מי שלא השתתף בחגיגת המחאה של הקיץ?
האם מי מהם עצר לשוחח עם אותם חלכאים ונדכאים שנכון להיום לא יודעים מה ילד יומם? אם כן, התנצלותי בפניהם. הבושה אינה בקירבכם. אך האצבע המאשימה (היכן התקשורת?) חייבת להיות מופנת לכל מי שעמד מאחורי המחאה וחשוב מזה, עמד מאחורי הנעתה. אותם גורמים ממש, חייבים לקחת אחריות, גם היום.
האם מי מהארגונים/עמותות/אנשים פרטיים, שמימנו אוהלים, ארוחות, שלטים וחולצות, מזרים כסף לאותם אלו שמזלם לא שפר עליהם? סליחה אתקן, אלה שהחברה הישראלית הפכה לשוליים, רק כדי ליצור לנו מעמד ביניים, שיוכל למחות?
העירייה נוהגת בציניות, אך תשאר נאמנה לאינטרס יחסי הציבור המוביל אותה פעמים רבות. נראה מי יזכור בבחירות המוניציפליות הקרובות... הסטודנטים, שביטאו הפגנת כוח מרשימה, ושהכניסו מעט סדר עבור כולנו את המחאה החברתית, ימשיכו בקרוב לעונות המבחנים. אולי גם יצליחו להוזיל עבורנו את סל מוצרי תנובה לפני החגים.
רווית, יוסי ובני, לא יודעים עדיין, האם המחאה ניצחה עבורם. עכשיו מתגאים אנשי המחאה במצגות ובהסכמות ל"שולחנות עגולים", ב"מתחמי דיון", אין ספק, שהבן של רווית יוכל לאכול הרבה ארוחות צהריים על השולחנות הללו. אין ספק, שרבים ירצו לשמוע את דעותיו של יוסי. וכמובן, שאין ספק שבני יוכל לקיים חיים בכבוד בזכות שעה של הידברות.
המחאה הייתה חשובה מאוד. אין ספק. אבל ההישג הבלעדי של "השגת שיח חדש" אינו מספק. לא עבור השכבות החלשות ביותר. אם לא תערכנה פעולות מדוייקות, ברורות ודורשות, לשינויים יומיומיים, המשפיעים על הארנק ועל חיי כולנו, המחאה הזו תהיה לצנינים בעיני רבים.
יחצ"ני מסיבות עושים הכל כדי להביא את מירב האנשים למסיבה. "זו תהיה המסיבה הכי גדולה בעיר" הם יאמרו. לא שיש DJ מיוחד או משקאות בחינם, אבל יש באזזז וזה מה שחשוב במציאות הרייטינג הישראלית. יבואו אנשים, ידרכו אחד על השני ורבים יישארו בחוץ.
ואם למישהו הנמשל אינו ברור - אנשי המחאה החברתית דיברו רבות על "גיוס העם", "על מומחים משלנו", על "מחאת המליון". אך זה לא מספיק להביא אנשים למסיבה. השאלה היא מה עושים איתם. לא מספיק "השיח החברתי", ולא מספיק "שינוי המודעות".
הערבות ההדדית תימדד ברשת חברתית פעילה ותומכת של המוחים כולם.
הערבות ההדדית תימדד בהתגייסות אנשים פרטיים וארגונים לסיוע לשכבות החלשות ביותר.
הערבות ההדדית תימדד בעזרה הדדית, דווקא בימים הקשים והלא מצטלמים שלפנינו.
אחרת ב' זה לא אוהל. זה גם לא בית. ב' זו תהיה פשוט בושה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה