ו"לכאורה" עסקנו בשלנו - על מעצר הזמרת מרגלית צנעני

הדברים הבאים נכתבו מספר שעות לאחר מעצרה של הזמרת המפורסמת, וטרם יצירת הבלוג החדש. בחרתי שלא לבצע עריכה ולהביא את הדברים ככתבם, נכון ליום כתיבתם. קריאה נעימה.

"ולכאורה עסקנו בשלנו", שרה אילנית, ממש. אין דבר הרי שהציבור הישראלי אוהב יותר, מאשר לעסוק באחרים ובמיוחד - בצרותיהם. הרי פרקי הריאליטי של המציאות הישראלית, יהיו בעליי רייטינג גבוה יותר, רק אם יכללו תיבול אסונות וסיפורים קורעי לב כמו: מתמודדים שהרימו את עצמם מתחתיות שאול הסמים, משתתפים שהוריהם נפטרו, מוחים נכים באוהלים, ו...זמרים מסתבכים, רצוי ממוצא מזרחי.

 הכותרות זועקות : "הזמרת מרגול נעצרה". בשדרות רוטשילד מחככים כפות ידיים בשמחה לאיד, שכמעט אינה סמויה, אך מצהירים כי איש אינו חפץ ברעתה. מיד לאחר מכן, נעבור לשידורי וידאו אינטרנטיים וטלוויזיוניים מבית המשפט ומכלא הנשים נווה תרצה.

והגרוע מכל, מטבע הלשון הזה - "לכאורה", שבעיתות שכאלה, חל פיחות בערכו, עד כדי כך, שהוא מודפס שוב ושוב, ונעשה בו שימוש אינפלציוני שלא יאומן.

אנשי התקשורת כמו גם אנשי המשפט, מקפידים מאוד לומר "לכאורה" בסיום כל משפט. בחירת המילים שלי אינה אקראית ואינה מקרית: בסיום…כל…משפט.

שהרי, הכתבים הפליליים, שדרני האולפן, העיתונאים, מצקצקים בלשונם – "לכאורה", אולם בפועל, המשפט כבר נחרץ. האינטונציה אומרת הכול. חיבורי המשפטים והאייטמים, הצלבת עובדות חסרות קשר אובייקטיבי המרמזת על תרחישים זוועתיים, ריכוז הכותרות, רמת תשומת הלב, העובדה שכמעט שכחנו שבמוצאי שבת, צפויה הפגנה נוספת בעניין יוקר המחיה...

אין ספק, שפרסום החשדות הלכאוריים היה חסר תקדים, באופן שלא היה מבייש קמפיין שיווקי אגרסיבי. עברו כתשע שעות חקירה, וטרם שמענו  את גרסת העצורה. עורך דינה, חוזר כמנטרה על המשפט הבודד הידוע לו. את תגובת האמרגן, טרם שמענו, למיטב הידיעה, הוא כלל לא התלונן במשטרה. ולמרות זאת, בחדשות כבר ניתן לראות שורות מתומללות מתוך החקירה במשטרה, רצות על המרקע. מהיכן הגיעו הציטוטים הללו? מתי הספיקו לתמלל ולהעבירן למערכת החדשות, וגם..כמה מפתיע, בדיוק בזמן למהדורת הערב?  

במציאות בה כל המדינה מדברת על כך, ש"השופטת נעצרה", האם קיימת השפעה כלשהי גם על האקלים השיפוטי? האם קיים סיכוי להשפעה על ההליך ההוגן לו זכאית מרגלית צנעני, בדיון הארכת המעצר?

בניגוד לנהוג המקובל, שופטת השלום, בדיון המעצר, סירבה לאפשר את הפסקת הדיון, לצורך ראיון הכתבים את העצורה. הנימוק היחידי היה הרצון לקיים את הדיון ברציפות. ומה לגבי האינטרס הציבורי, להבדיל מחטטנות, של זכות הציבור לדעת? ומה בדבר זכותה של העצורה, אם תחפוץ בכך, לפנות אל הציבור?

הארכת המעצר בתשעה ימים, מלמדת לדעת הכתבים והפרשנים, על חומרת המעשים ועל ייתכנות הגשת כתב אישום חמור. דא עקא, איני יכול שלא לתמוה בקול רם, מה משקלה של העובדה, שהמדובר בדמות ציבורית מפורסמת, אזרחית שומרת חוק ונטולת עבר פלילי, באיזון הנדרש, בשלב זה, להארכת המעצר ולבחינת חלופות המעצר? מבלי להכיר את חומר החקירה ואת פרטי הפרשה לעומקם, האם אכן משטרת ישראל אינה מסוגלת לנהל את החקירה המורכבת, מבלי שתשתבש, תוך כדי שהזמרת נתונה במעצר בית? האם לא ניתן במקרה קיצוני להחזיקה בביתה או בבית אדם אחר, תוך ניתוק הטלפוניה שלה? האם לא ניתן לפגוע בחירותה בצורה מידתית יותר ביחס לסבירות שהיא אכן תפעל לשיבוש החקירה, או תברח?

 הארכת המעצר הזו, בהנחה שלא תקוצר בביהמ"ש המחוזי (במסגרת ערר, שיש בכוונת הסנגור להגיש), אמורה להוות תמרור אזהרה לכולנו. הביטוי "לכאורה" הוא שווה עד חירות ארוכה, ארוכה מידי לטעמי. ושוב, בלי לדעת את פרטי החקירה לפרטיה, דומני, שמשטרת ישראל, על זרועותיה, מסוגלת, כפי שהאזינה בסתר ועקבה במשך חודשים, לשמור גם על טוהר החקירה, יעילותה ומהירותה, גם אם הזמרת, לא תכלא מאחורי סורג ובריח. זוהי ברירת המחדל.

 באותו שיר בו פתחתי, שרה הזמרת גם:  "מי שחווה את בערת הקיץ, ליבו לבית, ופני הנוף ראי לחרדותיו."

אין ספק, עלינו לזכור, מערכת האכיפה, ושלטון החוק, חל על כולנו בצורה שווה. יוזכר, כי הפרשה מתפרסמת על רקע שינוי חקיקה המצוי בשלב מתקדם, שיביא לאיסור על פרסום שמות חשודים ועצורים למשך 48 שעות המעצר הראשונות. ידוען או לא, כל אדם זכאי לחזקת חפותו. עוצמת הפרסומים בדבר מעצרה של הזמרת הפופולרית, מלמדים יותר מכל, על צימאונו של הציבור הישראלי לרכילות, לדם, ולחיטוט בחיי הידוענים.

 מצער להעריך שאולי דווקא בשל מעמדה הרם של הזמרת והאייקון, היא "זוכה" לטיפול משפטי-תקשורתי מיוחד כל כך. אין ספק, כי מערכת האכיפה בישראל, הנהנית מקרדיט ציבורי נמוך, אולי שלא בצדק, מחפשת להפוך לדוגמה את הסורחים בני המעמד הגבוה, אלו שקל להפיל מהגובה הרב בו הם מצויים, אלו שהציבור כל כך ייהנה לחזות בנפילתם, ואולי אף יסמס לעידוד, אם יתבקש.

 נראה לי שכולנו במציאות תקשורתית-משפטית זו, לא רק מרגול, "כה זקוקים לנחמה".