המירוץ למיליון - גרסת בית המשפט

בעקבות תיקון 10 לחוק איסור לשון הרע, אותו ניתן ואף מומלץ לקרוא באתר הכנסת: (http://www.knesset.gov.il/Laws/Data/BillKnesset/415/415.pdf ) אני מבקש בזאת לפנות לשופטי ישראל. איני יודע אם הנהלת בתי המשפט תעביר להם את מכתבי, אולם בשלב זה, מותר להם עדיין לקרוא באופן חופשי במקורות שונים במרשתת, ולפיכך, אקווה שמכתבי יגיע אל כמה שיותר מהם.
******************************************************************************************************

רבותי וגבירותיי, שופטים מכובדים,

בישראל נפל דבר. אמש, אני משוכנע שכבר שמעתם על כך, התקבלה בקריאה ראשונה, הצעה לתיקון העשירי לחוק איסור לשון הרע. חברי כנסת, נבחרי עמנו, בחרו לאחר דיון מכובד ובהרכב מלא, להעביר הצעת חוק המעמעמת עוד את "דִימֶר הדמוקרטיה" הישראלית. למזלנו, גם אור קטן מגרש חשיכה גדולה, ואני מקווה כי פנייתי זו, תחזק אתכם בשמירתכם עליו.

התיקון העשירי לחוק איסור לשון הרע, הוא ככל הנראה תוצר של שקלא וטריא של שיקולים זרים. חבר הכנסת שהגן על הצעת החוק, תירץ את חקיקתו בכניסתם של עיתונאים חדשים למערך התקשורת הישראלי וריבוי העיתונאים אל מול היעדר אתיקה עיתונאית מספקת. ואני אומר - ישנה כאן פגיעה חמורה במוניטין שיש לחוק איסור לשון הרע, כך ממש.

אין ספק, כי ישנן בעיות רבות וחוליים רבים בתקשורת הישראלית; מחד גיסא, התקשורת מגויסת פעמים רבות. חלק ממנה משרת את השלטון באופן בוטה, מאידך גיסא, חלק אחר ממנה משרת את בעלי ההון. ישנו גם חלק קטן של עיתונאים חברתיים המשרתים את החלכאים והנדכאים.

לכאורה, התיקון בנוסח החוק הוא מינורי- הפיצוי הסטטוטורי בגין פרסום משמיץ (ללא הוכחת נזק) יהיה מעתה בסכום של 300 אלף ₪. אדרבא, האזרחים מרוויחים. היה ועיתון יפרסם פרסום משמיץ או פוגעני, לא יסתפק האזרח עוד במודעת התנצלות קטנטונת בעמ' 21 למטה, אלא יוכל לתבוע את העיתון ואף ליהנות מפיצוי נאה. יותר מכך, עיתונאים רבים, במיוחד מן "הסוג הצהוב", יחשבו מספר פעמים בטרם יפרסמו כותרות שערורייתיות, ללא בדיקת עובדות נאותה, ללא איזון, ללא ביקורת עצמית, ובכך אין ספק, ירוויח הציבור הישראלי גם עיתונות איכותית.

למרות זאת, ודאי ברור לכם, שהמשמעויות חמורות ביותר. סתימת פיות, היא מונח שאינו ממצה כלל את האופן בו מבוצע התיקון לחוק, שלא לומר בהקשר לחקיקה נוספת המבוצעת בימים אלו ממש (מינוי שופטים, הרכב ועדות, העברת תקציבים ועוד). החוק הזה, לא יביא בהכרח לפיצוי האזרח הקטן בסכומים גבוהים, אלא יביא להשתקת האזרח הקטן, על ידי רשויות וגורמי שלטון, שיאיימו בשוט התביעה המוגדלת, כל אימת שתשמע ביקורת אינטואיטיבית, או פוסט נשכני במיוחד, במסגרת בלוג אינטרנטי.

האם החוק אכן יביא לעיננו תמונה עיתונאית רחבה יותר? החוק יחייב את המפרסמים "ולאפשר לנפגעים מלשון הרע לפרסם את תגובתם על הפרסום הפוגע בתוך זמן סביר..." במקרה שלא ניתנה זכות התגובה, יוסמך ביהמ"ש לפסוק סכום של 1.5 מיליון ₪. ומה יעשה עיתון, שנודע לו על פרשת שחיתות זו או אחרת של נבחר ציבור, והעוזר המשפטי שלו, מתעלם מבקשות העיתון לתגובה? האם עיתונאים לא יוכלו לפרסם כלל? האם ייאלצו מעתה לפרסם ידיעות מעורפלות? ומה אם התגובה עצמה היא גם כן לשון הרע על נבחר ציבור נוסף? האם במקרים אלו, חופש הביטוי העיתונאי לא ייפגע משמעותית?

שופטים יקרים, תפקידכם לעיתים סוגר אתכם במגדל שן, שאינו מאפשר לכם תקשורת חופשית עם שאר עמחא ישראל, במסגרת הרשתות החברתיות למשל. הרשת החברתית אינה נקייה מחוליים. היא יוצרת חרם על תלמיד בי"ס יסודי שמתאבד, היא משמיצה אנשים ואף ארצות, במסגרת קבוצות והיא מביאה לניכור חברתי. אך מנגד, הרשת החברתית מולידה מחאות חברתיות, שמביאה לשינויים חברתיים אמיתיים ולשיפור פני החברה בישראל ובעולם.  היא יוצרת אמצעי התרמות למטרות ציבוריות חשובות והיא מביאה אינפורמציה חשובה, בזמן אמת לציבור. היום, קשה ממש לדמיין את התנהלותן של מהפכות במדינות או מאבקים ציבוריים גדולים ללא שימוש ברשתות החברתיות וברשת המקוונת.

הכלל היסודי ביותר, במסגרת כללי המשחק הווירטואליים, הוא חופש הביטוי המוחלט. לא, אין הכוונה להתיר את הרסן ולעודד תופעות שליליות, כגון אלה שהוזכרו לעיל. אך האם ברצינות, יש לכנסת ישראל סמכות להגביל את הביטוי החופשי שלי בדף הרשת החברתית האישית שלי, אליו מחוברים חבריי, לקוחותיי, קולגות, ובעלי עניין?

האם מעתה, עלינו לבדוק על פוסט, כל הגיג, כל ציוץ, כל שורת סטאטוס בפריזמה משפטית?

האם היועץ המשפטי לו נזקק כל חייל בצבא בטרם יפתח באש, ימשיך ללוות אותנו גם בחיינו האזרחיים, בכתיבה בעיתון, בפרסומי הרשתות החברתיות, וכחבר סמוי בפורומים ובקבוצות דיון?
המחשבה הזו לבדה, מעוררת בי פלצות.

שופטיי הנכבדים, אתה יושבים על כס השיפוט יום-יום ומטפלים במקרים רבים. אתם וודאי יודעים, שמי שידו לא השיגה לשכור עו"ד ולתבוע תביעת לשון הרע טרם חקיקת החוק, סביר להניח שידו לא תשיג והוא לא יעשה שימוש בכלי המשפטי, גם לאחר חקיקתו. אין ספק, שהעומס עליכם יגדל. אין ספק, שרמת השימוש לרעה בהליך השיפוטי תעלה פלאים. נכון, גם אני אוחז בדעה, לפיה פסיקת פיצויים על ידי בתי המשפט בישראל בענייני לשון הרע אינה מספקת. אך איני סבור, שתיקון החוק הזה, הוא הדרך להעלאת קרנה של הסוגיה בבתי המשפט.

בכלי התקשורת פורסמה רשימת התומכים בחוק. ביניהם: אנסטסיה מיכאלי, ציפי חוטובלי, מאיר שיטרית, ניסים זאב, מיכאל בן ארי, זאב אלקין, משולם נהרי, משה יעלון, ביבי נתניהו, כל אלה, חברי כנסת דעתניים ומתוקשרים עד מאוד. בכוונה תחילה אני נמנע מציטוט אנשים שיטענו שחלק ממקדמי החוק ומתומכיו הם קיצונים ומסוג האנשים שאינם מסננים תמיד את מילותיהם בקפידה. ישנם שיטענו, שהעובדה המתמיהה היא שדווקא הסיעות שחרטו על דיגלם הפלייה (מתקנת או לא?) או שנאת אוכלוסיות במדינה (על רקע פוליטי, מדיני, דתי או מגדרי) הן הן שפועלות להגבלת הביטוי הישראלי. האם סיעות אלה לוקחות בחשבון שהחוק יופנה גם למגזרים שלהם? שהחוק ייאכף כנגד מובילי הדעות בציבוריהם? שהחוק ישמש לניגוח כלי תקשורת מטעם הן מימין והן משמאל?

ההצעה עברה בהצעה ראשונה. מספר עיתונאים שהתכנסו בסינמטק בת"א, לא עשה רושם על מקבלי ההחלטות. חברי כנסת רבים תירצו את היעדרותם מאחד הדיונים החשובים ביותר לעתיד הדמוקרטיה בישראל, בתירוצים המעליבים את האינטליגנציה ושמביאים אותי לחשוב, שחברי הכנסת, אינם ראויים למנדט אותו אנו מעניקים להם. לא ייתכן שחברי הכנסת יקבלו משכורת מכספי משלם המיסים בעבור תפקידם, אך לא יבצעו אותו. "פטנטים" או "ישרא-בלופים" דוגמת שיטת הקיזוזים של חברי הכנסת, משמעת סיעתית, או הימצאות באירועים שונים במקום בדיון בהצעת חוק - צריכים הם להיאסר בחוק. לא ייתכן שחברי כנסת יביעו את דעתם בעיתון או בטלוויזיה או יישאו דברים בדיון ולאחר מכן, במהלך ההצבעה, פשוט יעדרו ממנה.

האם אי פעם ייחקק בישראל: "חוק חובת הצבעה בחקיקת חוקי המדינה"?

תמונת הצבעה על התיקון לחוק איסור לשון הרע (ערוץ הכנסת הטלוויזיוני)–

73 הצבעות. להיכן נעלמו עוד 47 קולות?

דומה שתרבות הפופוליזם, וביטוי הנראות הבולט ביותר שלה – תוכניות הריאליטי, משתלטת כעת גם על שיח הזכויות במדינה. בדיוק כמו ב"מירוץ למיליון" או ב"הישרדות", שם, לצד בידור והלקחים הנפלאים שאנו לומדים על ההתנהגות האנושית, מתערבבים גם אינטרסים לגיטימיים וזרים, בהפקה טלוויזיונית המבטיחה התעשרות בסיומה, כך גם החקיקה בישראל- מרוץ הזוי, משתתפים מפלים בעלי דעות שנויות במחלוקת, קצב מהיר לעיתים בלתי ראוי, קרבות אימה הגובלים בחייתיות, קריסת ערכים, מערכת לחצים בלתי סבירים, אינטרסים כלכליים, בריתות מפוקפקות, ועושר מובטח בנקודת הסיום.

גרסת "המרוץ למיליון – בית המשפט" עלולה לעלות לכלל הציבור מיליונים. הצפת בתי המשפט, האופורטוניזם הצפוי נוכח הקלות בה מוגשות תביעות, עלויות ההידיינות, פסקי הדין שעלולים להיות מנופחים מידי, מעורבות שלטון או לחלופין גורמי הון, תעלה לנו ביוקר. אני מרשה לעצמי עדיין לקוות, כי לאור הדיון הציבורי הנוקב, והביקורת הציבורית הנשמעת, חקיקת החוק תיעצר או למצער יבוצעו שינויים רבים, עד לגרסה הסופית של התיקון.

אבל...במקרה שאתבדה, הרי שפנייתי אליכם, היא בקשת סעד אחרון.

הרשות השופטת, הייתה ועודנה, חלק חשוב ביותר במאזן בין הרשויות, ובמיוחד כל עוד הן נפרדות.
חקיקה רעה, כך למדנו מווימאר, אינה יכולה לשאוב את תקפותה, אך ורק מאופן חקיקה תקין. מים רבים עברו בירקון, והפוזיטיביזם פינה את מקומו זה מכבר. אני קורא לכם, שופטים מכובדים, לכרסם ככל שניתן ביישום החוק הרע הזה.

סעיפי חוק רבים, בספרי החוקים של המדינה, הפכו לאות מתה, בגלל או בזכות (הכל בעיני המתבונן) פסיקת בתי המשפט. זהו אחד המקרים, בהם דגל שחור יתנוסס מעל כל פס"ד שיינתן בתביעת לשון הרע לאחר חקיקת החוק.

לפי דעתי, עליכם כשופטים, מוטלת החובה המוסרית, לעשות שימוש רחב ככל שניתן בהגנות שהעניק החוק לנתבעים במסגרת החוק. חובה עליכם לגזור על עצמכם משנה זהירות, בתביעות של אישי ציבור את גופי התקשורת. על אף אמונתי העמוקה, כי משפט יש לעשות באופן שווה, וכי אין להפלות בין עני לעשיר, וכי אין להחמיר או להקל עם כל אחד מהם, רק בשל מעמדו או הסטטוס החברתי שלו - אני מוצא את עצמי קורא לכם הפעם, לחשוד בכשרים, ולוודא בכל מקרה, את נסיבות התביעה ואת המניעים לה.

כבודם, אכן נטל כבד יוטל לפתחיכם, אך אתם כאמור, התחנה האחרונה בארץ, עבור רכבת הדמוקרטיה שיוצאת כעת מ"תחנת פרלמנט", ושיעדה הוא חו"ל.

ובקשה קטנה לסיום. אנא שופטים נכבדים, זכרו מי תמך בחוק, אם ייחקק במתכונתו. איני יודע אם בבחירות הבאות אותם אנשים יבחרו לכהונה נוספת. מכל מקום, אנא גזרו ושימרו את הרשימה. בבואכם לשפוט אותם על דעותיהם הפומביות, ואת השתלחותם זה בזה, לאחר כהונתם (שכן החסינות בשלב זה, עודנה עומדת לרשותם), דאגו להזכיר להם, כי אתם מחויבים לדין, הדין שבא לעולם בזכותם.

* תודה לעו"ד אפרת רחף על ההשראה למטאפורת "דימר הדמוקרטיה" ועל דיון מקדים מרתק.

הטרחה שבשכר טרחה

פעמים רבות נאלץ עורך הדין להתמודד עם לקוחות, המתמקחים עמו על גובה שכר הטרחה ועל אופן ביצוע התשלום.

אז לכבוד מסיימי מחזור בחינות ההסמכה הנוכחי (בהצלחה עו"ד בטיש), ולכבוד פותחי המשרדים (בהצלחה עו"ד דראי), לכבוד הלקוחות ולכבוד עמיתיי המכובדים, כמה מילים לעניין שכר הטרחה, ולעניין הטרחה הכרוכה בקביעתו.

ישראל ישראלי מכניס בבוקר מכונית למוסך, ובעצם הכנסתו את הרכב לבדיקה, משלם הוא סכום של כ-300 ₪ על הבדיקה הראשונית, שעת עבודה במוסך. לאחר מכן, הוא נכנס לרופא שיניים, "רק סתימה" תעלה לו כ- 800 ₪ (אצל רופא פרטי כמובן). בשעות הצהריים מר ישראלי שוכר שירותים של רואה חשבון, המכין עבורו דו"ח שנתי. עבור טופס שניתן להורדה באינטרנט וכמה נתונים בסיסיים, ידרוש רואה החשבון סכום של כ- 1500 ₪. לאחר שסיים את החלק הדחוף של היום, יכנס מר ישראלי לחנות בגדים, שם ישלם על חליפה מחיר שבין 400-3000 ₪. הוא יתמקח, וישלם. בכל מקרה, כאשר ישראלי ישלם מחיר זה או אחר, הוא יבין שהוא משלם על השירות שהוא מקבל או על המוצר אותו רכש.

 ישראל ישראלי, למוד המחאות החברתיות, למד כללים צרכניים חשובים: הוא בודק מהו השירות הנדרש, עורך סקר מחירים, משווה בין נותני שירותים, שולף מידע ממאגרי חיפוש, עורך פגישות משא ומתן, ועומד על זכויותיו לפי הסכם השירות. כל זאת טוב ויפה ואף חיוני למשק הישראלי.

כשמר ישראלי יגיע בשעות הערב למשרד עורכי הדין, לקבלת ייעוץ משפטי, בגין איום בתביעה ע"ס 300,000 ₪, ויידרש לשלם סכום קטן על פגישת הייעוץ, הוא יצעק: "מה זה פה? זו רק פגישה. למה צריך לשלם, עוד לא נתתי לך את התיק". לא ברור לו, למר ישראלי, כי כניסתו למשרד עו"ד, משמעותה הקדשת זמן ומשאבים לעניינו. לא מובן מאליו, כי ביקור אצל עורך הדין, הוא ביקור ככל שאר ביקוריו היום אצל שאר אנשי המקצוע.

הצרכן הישראלי, ככל שהדבר נוגע לקבלת שירותים משפטיים, מזלזל בשירות המשפטי ובטיבו, דבר המשתקף בצורה ברורה וצורמת באופן ניהול המשא ומתן בדבר קביעת שכר טרחה. הלקוח הישראלי, כאשר הוא ישלם לעורך הדין, גם אם התמקח אתו והגיע עמו לעמק השווה, תמיד ירגיש מרומה, תמיד ירגיש ש"שילם על כלום". מדוע?

ייתכן שהדבר נובע מתדמיתו הלוקה של מקצוע עריכת הדין (והסיבות לכך ידונו ברשומה מקיפה אחרת). ייתכן שהדבר נובע מחוסר ידיעה או חוסר הבנה, של אופי העבודה המשפטית. בין כך ובין כך, אין ספק, כי הציבור הישראלי אינו מוכן לשלם טבין ותקילין, בעבור עבודה הנעשית על ידי עורך הדין.

אביא מספר דוגמאות, משפטים ותשובות נפוצים בשיחת שכר טרחה עם לקוח, על מנת להמחיש את הסיטואציה הבעייתית, ואולי אף לסייע לשני הצדדים – מחד ללקוחות (להבין על מה הם משלמים) ומאידך לעורכי הדין, שיוכלו לשמור על שלוותם, לענות בנימוס המתחייב ובשאיפה להגיע למצב הרצוי של חתימה על הסכם שכר טרחה.

"זה כלום עבודה, על מה כל כך הרבה כסף" – עורך דין טוב, מבצע את עבודתו ביסודיות. ברוב המקרים, עבודתו של עורך הדין מורכבת ממחקר מקדים, מבדיקות משפטיות שונות, מבחינת תקדימים ומעריכת מאזן סיכויים-סיכונים. לאחר מכן עורך הדין יבצע בחינה של הראיות, המסמכים, העדויות, התכתובות, טיפול משפטי קודם וכל החומר שהובא בפניו. רק לאחר עיבוד מלא, עורך הדין ייגש להפקת התוצר המבוקש: חוות דעת, מכתב התראה, הכנה לדיון מעצר, תצהיר, כתב תביעה, בקשת התנגדות וכו'.

עבודתו של עורך הדין משתקפת לרוב בתיק המסמכים, וניתן תמיד לבקש מעורך הדין שיסביר ללקוח את תהליך העבודה ואת האופן בו הרכיב עבורו את התוצר.

בנוסף לזאת, חשוב לזכור ! כפי שמשלמים במוסך על הרכיבים אך גם על העבודה, כפי שמשלמים לרופא השיניים על חומר הסתימה אך גם על העבודה, גם לעורך הדין משלמים גם על התוצר וגם על עצם עבודתו.

עורכי הדין אם תרצו, הם "מוח להשכרה". קבלת שירות משפטי היא בראש ובראשונה, שכירת מוח אנליטי, שיבצע עבורכם חיתוך מצב ויציע פתרונות משפטיים. קבלת שירות משפטי היא שימוש בניסיונו של עורך הדין וכן שימוש בשמו הטוב וביכולת ההופעה שלו בבית המשפט. זאת מבלי למנות את עובדת היותו של עורך הדין גם "גלולת הרגעה" וגם "אוזן קשבת" במקרים רבים. תשלום שכר הטרחה נגזר מכלל גורמים אלו ומרבים אחרים.

"הוצאות? מה, שאני אשלם על הצילומים שלך במשרד?" - חשוב לזכור, כי כבכל בית עסק יש לעורך הדין הוצאות שונות, הנוגעות לניהול המשרד, לכוח האדם, למיכון המשרדי ועוד. לרוב, ההוצאות יגולמו בחשבון שכר הטרחה בסעיף הוצאות נפרד. פעמים אחרות, יתמחר עורך הדין את הוצאותיו במחיר שכר הטרחה הגלובלי לטיפול בתיק. כן, על הלקוח לשאת בהוצאות. איש לא יבקש מהמוסכניק, לשאת בעלות הפלאג שהוא מתקין במכונית, או בעלויות השמנים בהם נעשה שימוש בטיפול השנתי נכון? אותם צילומים במשרד עורך הדין, נובעת מהכרח. למשל, אם עליו להגיש כתב תביעה לבית המשפט, עליו להכין מספר העתקים עבור ביהמ"ש, הצד שכנגד, הלקוח עצמו והתיק במשרד.

 

"זה מסמך קצר מאוד" – אורכו של מסמך, אינו מעיד על משך הכנתו ולבטח אינו מעיד על איכותו. מסמך משפטי הוא כמו שיר. השיר (בניגוד לסיפור למשל) הוא קצר, רווי סמלים ומטאפורות. הוא מקפל בתוכו מסרים ופרשנויות רבות, שעל בסיסן אפשר לנתח את השיר ימים שלמים (מי לא זוכר את ניתוח שיריה הקצרים של רחל, כהכנה לבגרות בספרות?). כך גם המסמך המשפטי, רווי במנוחים משפטיים, הקשרים רלוונטיים, אזכורי פסיקה ופרשנויות אפשריות. מכתב קצר בעיני הלקוח, יכול לומר המון לעו"ד בצד שכנגד וכמובן גם לשופט שיקרא אותו. פעמים רבות, מכתב התראה ראשוני, "רק כמה שורות", יכול להוות בסיס לשני מכתבים עוקבים ובסופו של יום לכתב תביעה שיתבסס על התכתובת כולה. לעיתים נדרשת כתיבה ארוכה ומפורטת, ולעיתים כתיבה מתומצתת. בכל מקרה, עבודתו של עורך הדין היא לבצע את המחקר והעיבוד, כפי שכתבתי קודם, ולאחר מכן להחליט על התוצר וצורתו. בל נטעה, לעיתים מכתב קצר בן עמוד או שתיים – כתיבתו אורכת יותר מכתיבת תצהיר בן 10 עמודים.

 "זה כולה מכתב, מה כבר יש לך לעשות?"- לעיתים השירות המשפטי אינו משתרע לכדי טיפול בתיק בבית המשפט. אך אין לזלזל בחשיבותה של תכתובת מקדימה. פעמים רבות נכנס לקוח ושואל "כמה כבר עולה מכתב?", נראה מתמיה עד מאוד שמחירו של מכתב יכול להגיע גם לשווי של אלפי שקלים. אך חשוב לזכור שהתמחור אינו מתבצע בהתאם לספירת המילים. התמחור יתבצע בהתאם לזהות כותב המכתב, לזהות הנמענים, להיקף החומר שיש ללמוד כדי לכתוב את המכתב, להיקף המסמכים שיש לבדוק, להיקף הבדיקה המשפטית שיש לבצע טרם כתיבת המכתב ותוך כדי כתיבתו. ודוק, מכתב הכתוב באופן מטיבי, יכול להסיר איום בתביעה או לייתר צורך בהליך משפטי שעלותו אלפי שקלים. האם שווה לשלם 3,000 ₪ על מכתב שהסיר איום תביעה ע"ס 300,000 ₪ ? ואם המחיר המבוקש הוא 5,000 ₪? ואם במקרה אחר, איום התביעה לא הוסר? אין ספק, שמלאכת התמחור אינה פשוטה, אך בעיקרה עליה להיות מושתת על העבודה וההשתדלות בהווה. תשלום שכר הטרחה המוסכם מראש (להבדיל מקביעת שכר טרחה באחוזים), אינו יכול להיות מושפע מתוצאות הכנת התוצרים או ההליך המשפטי.

"זה משהו פשוט, גם אני יכול לעשות את זה"- אכן נכון. פעמים רבות, לקוחות שאינם מודעים לזכויותיהם או שאינם טורחים לבצע בדיקות מקדימות, מגיעים לעורכי הדין, לצורך ביצוע פעולות שהם יכולים לבצע בעצמם. ישנן פעולות שניתנות לביצוע פשוט על ידי אדם ללא התערבות עורך דין. לדוגמה, כתיבת תביעות קטנות, מילוי טפסים שונים, או כתיבת מכתבי דרישה שונים. באופן דומה, כאשר אדם מתקרר, הוא יכול לדאוג לחימום גופו ולשתיית תה ולא למהר אל הרופא. עם זאת, היתרונות הגלומים בפנייה לאיש מקצועו בכל זאת הם בין היתר: אבחון הבעיה האמיתית, ברירת העיקר מן התפל, סקירת זכויות ומקרים דומים, הצעות לפתרונות שונים, סיוע בבחירת הפתרון ובביצועו. לעיתים יושרו המקצועי של איש איש המקצוע יאפשר לו להסתפק בהנחייתכם כיצד לנהוג, אף ללא סיועו.

שימוש בעו"ד בכתיבת מכתבים, בקשות וכמובן כתבי בי דין, מעניק חותמת איכות לתוצר, ועוטף אותו בגלימת האחריות המקצועית. עורך דין בעל ניסיון, מקפל את ניסיונו ואת השפה המשפטית הנכונה, לתוך עיסת הצרכים והרצונות של הלקוח, ומקדיש את הזמן (שלעיתים אינו מצוי בידי הלקוח) על מנת לייצגו.

אכן פוטנציאלית, כל אחד יכול לפתוח סתימה, להחליף מנעולים, ואף לזפת את הגג. עם זאת, ברוב המקרים המשפטיים, רצוי להסתייע בעו"ד מקצועי, ולו לצורך שלב הייעוץ הראשוני ובדיקת המקרה.

"אבל בת דודה שלי הייתה אצל עו"ד והוא אמר לה שזה עולה..."-לעיתים עורך הדין ייאלץ ממש להיאבק בעצמו, על מנת שלא לומר ללקוח כזה: "אז לכי עם בת הדודה לאותו עו"ד". זה לא מנומס. ומעבר לכך, ייתכן שלא ייחתם הסכם שכר טרחה במקרה כזה, אך הלקוח יכול להפנות לעוה"ד תיק אחר, או להביא עניין אחר שלו בפניו, אם יתרשם ממנו לטובה. אשר על כן במקרה כזה התשובה פשוטה – ברור שישנם עורכי דין רבים בארץ. כך גם טווח המחירים ואופן התמחור של כל מקרה ומקרה. עוה"ד יכול להבטיח רק את השתדלותו בתיק. עוה"ד מציע את השכלתו, את ניסיונו, את האינטואיציה ואת יכולת האנליזה. עוה"ד מעריך את כישוריו ובוחן את מאזן הסיכויים והסיכונים בתיק, וכך הוא מתמחר. כדאי לסכם במשפט "אהיה שמח לעזור לך, ואם תבחר שלא, אשמח לעמוד לרשותך בפעם אחרת".

לגבי דידי, הייתי רוצה יותר לטרוח בעבור השירות המשפטי אותו אני אמור לספק ללקוח, ופחות לטרוח כל כך בעניין שכר הטרחה עצמו. ככל הנראה, ובמציאות הצרכנית הישראלית - משאלת לב.

עם זאת, לנגד עיניי, גם בעניין זה: "יגעת ומצאת – תאמין!".

בוא הביתה - הקמפיין המפוספס והמקומם של משרד הקליטה

הגיע הזמן (שוב) להפסיק ללכת על ביצים, ולומר בקול רם : "רבותיי במשרד הקליטה, הפסיקו לבזבז את כספי הציבור. ברוכים הבאים ל- 2011. אם כבר בחרתם להשתמש במדיה פרסומית שיווקית, אנא מכם, עשו זאת כמו שצריך".

לא, אל דאגה, הפוסט הזה אינו עוסק בקוטג' או במחאה נגד תנובה. "בוא הביתה" - הפעם במשמעות קליטת עלייה. בימים האחרונים ניתן לצפות בערוצי הטלוויזיה באחד ממסעות הפרסום היותר מגוחכים בהם חזיתי בימי חיי. המדובר בקמפיין של משרד הקליטה, שמטרתו, כך נטען, להשיב הביתה ישראלים, שבחרו לחיות מעבר לים.

מה יש בו באותו קמפיין, שכ"כ הצית את חמתי? ניתן לומר בפשטות, כי הקמפיין הזה מרכז בדיוק את תמצית הסיבות, בעטיין אנשים ישקלו לעזוב את הארץ ולא להסתכל לאחור. כל כך הרבה נגטיביות, התנשאות, ודמגוגיה בסרטון אחד, פשוט לא להאמין.

התנשאות ופטרנליזם בקמפיין משרד הקליטה

ראשית, אותה גישה מפא"יניקית/סוכנותית/ציונית, הגורסת בפטרנליזם רב - "בואו, ביתכם הוא ישראל. כאן הכי טוב, אחרים לא מבינים אתכם, רק כאן הוא המקום שלכם". למען הסר ספק, אני בהחלט משייך את הציונות והארצישראליות למערך הזהות העצמית שלי, אבל מכאן ועד לדמגוגיה המרחק רב. "הכי טוב יהיה לכם בארץ" - כך אמרו שליחי הסוכנות לאנשים רבים מעבר לים, כשהסבירו להם מדוע הם צריכים לבוא לארץ הקודש, ארץ זבת חלב ודבש, ארץ העברים, בה אין שוד ואונס, בה יש עבודה ובית לכולם. שמישהו יסביר אם כך לסבתי זיכרונה לברכה, מדוע כשהגיעה לאותה ארץ מובטחת, היא שוכנה בחולות גבעת שמואל דאז, ונאלצה לעבוד לא במשלח ידה. שמישהו יסביר מדוע הוחתמו עולים עם בואם לארץ, על ערבויות שונות ומשונות עבור חבריהם עולים אחרים, וכתוצאה הסתבכו עם הבנקים ולא היו מסוגלים לרכוש דירות או בתים כל משך ימי חייהם. שמישהו במשרד הקליטה, יסביר לעולה חדש מארה"ב בעל תארים אקדמאיים רבים ושפה עברית העולה ברמתה על תושבים רבים בארץ, מדוע לא מקבלים אותו ל"עבודות נחשבות".

ומה לגבי מי שנולדו כאן ועזבו? מישהו קיים מחקר ובדק אמפירית, מדוע הם אינם כאן היום? האם גם על "היורדים" מן הארץ (האם אכן הם ירדו ברמת חייהם וברמת הגשמת חלומותיהם?) אתם מתכוונים לעבוד? האם אתם מתכוונים לספר למי שחיו כאן 20, 30, ו- 40 שנים שכאן הכי טוב להם?

וכאשר העולים יבואו

זה לא מספיק להביא עולים ארצה, צריך גם לדעת כיצד לקלוט אותם. מדינת ישראל, לרבות החברה בישראל ולרבות ממשלת ישראל, גם היום, מתייחסים לעולים כאזרחים סוג ב'. העולה החדש יכול לבוא לארץ, ללמוד את שפתה, ללבוש את מלבושיה ולשיר שירי צבא אחרי הטירונות. אבל לעולם מבטאו יעמוד לו לרועץ בראיון העבודה. לעולם תסגור עליו תקרת הזכוכית במקומות העבודה, בחנויות ובמקומות הבילוי הסלקטיביים. ספק רב, אם סיפורו לא יהיה קורע לב ומתאים לתוכנית ריאליטי, אם מישהו יקדיש לעולה החדש תשומת לב מיוחדת אחר בואו.

ומה לגביי החוזרים? האם יינתן להם סל קליטה מלא? ומה יגידו על כך אלו שלא ירדו? האם מגיע פרס למי שנטש את הספינה הטובעת? האם הספינה טבעה? האם יש לנו תקציבים לכך? האם באמת יטופחו החוזרים לאורך השנים, או שמא אנו רק עסוקים בטיפוח האגו הלאומי, ודואגים להשבת הבנים האובדים למדינה?

הערת שוליים- אם תרצה קבלת פנים חמה בנתב"ג, כדאי שתבוא בקבוצת עולים גדולה, רצוי ממדינה מבוססת, ואז תזכה להרבה צילומי מזכרת, חגיגות וסדר בתהליך הקליטה שלך.

את המציאות הזו, של כישלון מוחלט בקליטת עולים שנים רבות, אנו אזרחי ישראל נדרשים לשמר כעת, באותו סרטון מגוחך ומקומם של משרד הקליטה.

הכי טוב בארץ?

יותר מזה, גם בלי להיות עולה חדש, שאלת קביעת מרכז החיים במדינת ישראל, כבר אינה ברורה מאליה. אני משוכנע שרבים מאזרחי ישראל, ממשיכים לחיות בה, לא מתוך מימוש חזון תנ"כי, אלא מסיבות ארציות הרבה יותר - נולדנו כאן, זו שפתנו, המשפחה כאן, רכשתי מקצוע וכו'.

אנו חיים במדינה אוכלת יושביה, אוהבים אותה ומקטרים עליה יומיום. במציאות כזו, ועם "מוצר כזה" הרצון לשווק, הוא למצער לא מובן, ומחייב דיון מעמיק. האם אכן כדאי להביא את כל יהודי העולם לכאן? האם מוסרית עלינו לשווק את הארץ המובטחת, כמקום הבטוח ביותר? האם אנו מנסים לייצר מדינת "צרת רבים", קרי העיקר שנסבול ביחד, אבל כולנו בסירה אחת?

מה תגיד למובטל, שמחפש את מזלו במרחבי האפשרויות הבלתי מוגבלות שבאיחוד האירופי? מה תאמר לסטודנט שיכול להרשות לעצמו לימודי אוניברסיטה רק בארצות המשרפות שמעבר לים? מה נאמר לזוג צעיר שבארץ  עובד קשה אך נחנק ממשכנתא, ובחו"ל יכול להרשות לעצמו בית פרטי בפרבר, תמורת אותן שעות עבודה ומאמצים ממש?

אולי כדאי ששר הקליטה ידבר עם שר הבריאות. רגע, אין לנו כזה. אז כדאי ששר הקליטה ישוחח עם סגן שר הבריאות. זה האחרון יוכל לעדכנו, שמכתבי ההתפטרות של הרופאים המתמחים עומדים להכנס לתוקף, שוב. בקרוב מאוד תתחולל אפוקליפסה "קטנה" בשירותי הבריאות הציבוריים של ישראל. אז אולי אפשר להעביר מעט כסף של קמפיינים לטובת משכורות ושעות נוספות לרופאים?

תורמים למדינה ולא בהכרח חיים בה

שוחחתי עם חברים מעבר לים, רובם לא ראו את הסרטון. לאחר הפנייתם, הם חזרו אליי נעלבים. כל אחד ואחת מהם, בעל סיפור ייחודי ומספיק סיבות טובות לחיות מעבר לים. רובם ככולם ממשיכים לתרום למדינתנו באופנים שונים. שיהיה ברור - אין בדבריי משום הצדקה לקביעת סדר היום הישראלי ע"י קבוצות הון יהודיות מעבר לים. אך בניגוד לתופעה זו, ישנם למדינה שגרירים לא מעטים מעבר לים, וערכם - לא יסולא בפז.

אני מעדיף ישראלית תושבת איטליה, שאין יום שעובר ללא פוסטים שהיא כותבת בקבוצות דיון וברשתות חברתיות בעניין גלעד שליט, מאשר ישראלי ציני שעושה like על עמוד הריאליטי החביב עליו. אני מעדיף תושב אוסטרליה שעושה דוקטורט שם ושם טוב לישראל על פני ישראלי מכוער ששודד קשישה בביתה בארץ. אני מעדיף סטודנט ישראלי שלומד בהונגריה ומגשים את חלומו להיות רופא, בין אם יחזור לארץ ובין אם לאו, מאשר רופא ממורמר ולא מתוגמל שסובל כל המסלול ומקרין זאת לעיתים על הפציינטים. וכדרך אגב, אשמת מי במדינה היא אותם מחסומים אוניברסיטאיים בלתי אפשריים, המעניקים לעיתים הזדמנויות לאנשים בעלי ציונים ופסיכומטרי, אך מייצרים חברת עובדים חסרת חלומות?

אנו חיים בעידן גלובלי. עד מתי נמשיך עם הדוֹגְמוֹת הללו - כל יהודי חייב להיות רק בישראל? (גם אם לחלק ניכר רע כאן) אף אחד לא מבין אותנו (גם אם ממשלת גרמניה מעניקה זכויות סוציאליות מפליגות לניצולי שואה, יותר ממשלת ישראל), להיות ישראלי מחייב אותך להזיל דמעה ולהשתתף באתוס (גם אם חבר קרוב נהרג בידיך בקו לבנון או חלילה בן משפחה נפל חלל וכבר שילמת את חובך לחברה הישראלית).

הגיע הזמן לקמפיין חיובי ולא שלילי

דובר משרד הקליטה אמר הבוקר ברדיו שהוא שמח שהקמפיין עורר אמוציות. מסתבר שגם הוא נפל ומצטט מבלי משים את קלישאת הפרסומאים - "כל פרסום הוא פרסום טוב". הרשה לי להבהיר לך דובר יקר, הקמפיין הזה מעורר אמוציות שליליות, הוא רווי בהתנשאות ישראלית כלפי אזרחי העולם (בסרטון נראה גבר שלא מבין מדוע אשתו בוכה אל מול הודעה במחשב על אירועי יום הזיכרון), שעל אף בחירתם בשותפי חיים ישראלים /יהודיים, לכאורה לעולם לא יבינו מה זה להיות ישראלי.

ולא, לא כל האמוציות שהשגת בקמפיין הזה הם הישג. אני סבור שהקמפיין הזה, המעורר בי אמוציות שליליות הוא תעודת עניות לממשלה שלנו.

חיבור לישראליות, אדוני דובר משרד הקליטה, עושים בקמפיינים חיוביים. קח למשל את פרויקט "ישראלי 10", שרץ תקופה ארוכה בטלוויזיה. אני מודה, לעיתים חשדתי במניעים מסחריים אלו ואחרים, אבל! נפעמתי לראות, כמה אנשים מתנדבים בארץ, כמה פרויקטים חשובים רצים כאן, אלו עמותות ומפעלים נהדרים יש כאן. מדוע שלא תרכיב פסיפס נהדר של כל מצטייני "ישראלי 10" ותראה אותו לעולם כולו?!

המורה, אני הגעתי לשעת אפס - מה את רוצה ממני?

והרהור אחרון לסיום, למי בעצם מופנה אותו סרטון? דקות שידור הן מצרך יקר ביותר. איני יודע האם הפרסום הממשלתי נהנה מזמן אוויר חינם או מהנחה ניכרת. אם לא, הרי שיש כאן גם בזבוז משווע של כספי ציבור. מדוע מסע הפרסום עושה שימוש בערוצי הטלוויזיה הישראלים ומופנה לאזרחי ישראל? מדוע בעצם אנו הכתובת?

אם ממשלת ישראל סבורה שעל העוזבים את מדינת ישראל לחזור, תתכבד הממשלה, תפיק סרטון ותעלה אותו ליוט-טיוב, לרשתות חברתיות ולאתרי הקהילות היהודיות שמעבר לים.

רק טיפ קטן - חשבו טוב טוב לפני שתעשו כך. הסרטון הזה במתכונתו, אינו מעודד את אחינו לשוב למדינה. הוא גם אינו מעודד עולים חדשים לשקול לחיות כאן. לכל היותר, הסרטון הזה מנסה לפרוט על נימי רגש, שנקברו תחת הצרות שדחפו אותם אנשים לעזוב מלכתחילה. זה לא עובד וזה לא יעבוד!

הדבר מזכיר לי את ילדותי. היינו מגיעים לבית הספר התיכון ב"שעת אפס", טרוטי עיניים ומפהקים, היינו מאזינים למורה הנוזפת בנו, על כך ש"לא כולם הגיעו לשיעור". פעמים הייתי תוהה בקול רם: "אנחנו הגענו, אנחנו כאן, אנחנו כאן סובלים, מה את רוצה מאתנו?".

אז ממשלת ישראל, משרד הקליטה היקרים: אנחנו עדיין כאן, עובדים, נושאים בנטל, משלמים מיסים מופרכים, מתעלמים מהרחובות המלוכלכים ומחסרי המזל הדרים בהם, עושים מילואים, המומים מול מדפי הסופרמרקט, ממשיכים לחדש את הביטוח ולמלא דלק, מביאים את ילדנו לביה"ס בחשש, מוחים באוהלים. אנחנו עדיין נהנים ממחירי צדק חברתי השווים לכל נפש, כאשר אנו צורכים משאבים ושירותים בסיסיים, כיף לנו כל כך במדינה, מה אתם רוצים מאתנו?

ב' זו בושה

האבק כמעט שקע בשדרות רוטשילד, ושוב אפשר לעשות ג'וגינג בלי לדרוס מישהו תוך כדי, או ליפול על גיטרה, מפוחית, ספה או שאריות של מזון מתרומה. ראש העיר הדאוג, כבר ניקה את הפרעושים ואת מפגעי התברואה, שככל הנראה הדאיגו אותו בחודשיים האחרונים, ומגפת הגזזת, ממנה חוששים תושביה הקבועים של השדרה, ככל הנראה נבלמה.

אבל הבושה. הבושה תישאר איתנו לעד.

כל כך הרבה בושה ישנה במאבק הזה, שספק אם מישהו מהצדדים, משני עברי המתרס, יכירו בה, כבן הלא חוקי של המאבק הזה. אבל בלי להסתכן בפולניות יתר, אני כעת קם ואומר - "אמרתי לכם". אמרתי מן ההתחלה.

ובמה דברים אמורים:

תחילת המחאה, לכאורה בספונטניות, לוותה באווירת קרנבל וחגיגות. מידי ערב נוספו אוהלים רבים לשדרות המחאה, נערכו הרצאות וערבי שירה מאולתרים. הסטודנטים, החיילים, הבורגנים ושאר האנשים, שבשל גילם מנועים להרשם לקייטנת קיץ, נהרו בהמוניהם לשדירה.

בלשון חלקה, כולם הקפידו לציין, כי מדובר במאבק של כווולללם! "כל אחד ואחת מכם הוא מנהיג". כל אחד ואחת הם נר בוהק כנגד אפילת הכלכלה הישראלית. כמעט השתכנעתי. לו הייתי מעז לומר לפני חודש, שאני לא מאמין במאבקים שאין להם מצע ברור ומנהיגים מוגדרים, הייתי נשפט על מזבח משטרת הדעות, קובעת המדיניות, במסגרת המחאה.

כעת שהאופנה החדשה היא החרם על "תנובה", אפשר לנתח מעט לאחור, לפצות פה, ולומר בקול רם - "המלך, לא יודע שהוא מלך, לא יודע שהוא עירום, והכי גרוע שכח מנתיניו".

הבהרה: אני בעד המחאה, ובעד הרעיון הבסיסי של צדק חלוקתי, גם במחירים כלכליים לאומיים קשים. אני בעד שינויי סדר העדיפויות. עם זאת, ובכל הכבוד, איני מסוגל ללכת מאחורי מנהיג שצועק "ווואואווו" בפריים טיים, במענה על שאלות עיתונאיות כבדות משקל.

החיבור הלכאורה סינרגי, בין קבוצות שונות ומשונות, ללא הבדל דת, פוליטיקה, לאום, ודרישות חברתיות, הוליד נחשול חברתי, שסימן קבל עם ומדינה - צריכים שינוי. באנו לשנות. או "אנחנו הישראלים החדשים".

אבל, מיד עם מעבר התאחדות הסטודנטים ל"שלב הבא" של המאבק, ונטישת חלק מהמאהלים ע"י גורמים מאורגנים יותר, נותרו מחוסרי הדיור האמיתיים, מחוסרי הכתובת, עלובי החיים - לבדם.

ראש העירייה שלח את פקחיו, שלא לומר חברות קבלניות, לבצע טיהור בשדרה, כנגד מה שמנכ"ל העירייה הגדיר מפגעים תברואתיים. ההקבלה הבלתי נסבלת של ההרכב הדמוגרפי-סוציאלי, ששכן אותה עת במאהלים המצומצמים לבין התירוצים לפינויו, עוררה בי רגשות קשים וביניהם הבושה.

כאשר הסטודנטים ועיני התקשורת היו כולם במאהל, נמנעו העיריות לבצע פינויים. האם אז תנאי התברואה היו שונים? האם אז המאהלים ומיקומם היו חוקיים לחלוטין? ספק רב.

ואני ביקרתי שם, ללא מצלמות. ללא סטיקרים, ללא כלי נגינה. ופגשתי בהם. אנשים שאין להם כסף לשהות באוהל ולהחזיק דירה ברחוב סמוך, שיהיה היכן להתקלח בבוקר. אני כותב זאת ללא ציניות. חרף נסיון ההאחדה המזוייף, ישנן שכבות שונות שנאבקו כאן, ואנשים השונים מאוד ביכולותיהם ובמצבם.

רווית (שם בדוי) היא אם לנער מתבגר והיא גרה איתו ברחוב כבר כמה שנים. היא חד הורית כרגע. הקצבאות מצטמצמות, והיא לא מחזיקה מעמד בעבודות המוצעות לה. הנער עובד ומסייע. אתם לא רוצים לדעת במה.

יוסי (שם בדוי עוד יותר) הוא מכור לסמים, שמסרב להכנס למחסה העירוני. כן אתם קוראים נכון. הוא מסרב לקבל עזרה. ולמי שלא צפה בתוכנית התחקירים הטלוויזיונית - לעיתים ישנם גורמים בבתי מחסה שסוחטים את הקצבאות שהוא מקבל ואף תוקפים אותו פיזית.

בני (כן, כבר הבנתם, בדוי גם הוא) הוא עולה חדש, שלמרות היותו 10 שנים בארץ, לא הצליח להשתלב בעבודה ובכלכלתה. "ראיון עבודה?" הוא שואל אותי במרירות. "צריך בגדים יפים לזה, ושפה ללא מבטא". הוא גר ברחוב כבר 4 שנים, וממשיך לגור שם. לאחר ביטול השדרוג לשד' רוטשילד, הוא יחזור לרחובות המוזנחים של התחנה המרכזית הישנה. שם אין תושבים שעותרים נגד שהייתו ברחוב.

חדשות טובות - אמש פורסם, כי ישנה התקדמות, ומתגבש לו הסכם בין העירייה למוחים, במסגרתו יוקצו מליונים לטובת מחוסרי הדיור. אישית, איני משוכנע שרווית, יוסי או בני, זקוקים למליונים. אולי הקצאת חדר במלונית תסייע? אולי קורת גג אחרת, מבין אלה העומדות נטושות ברחבי העיר?

מישהו חשב אולי להקים "מנהלת למחוסרי הדיור", בדומה לזו שהוקמה ותוקצבה לאחר פינוי גוש קטיף. איני עוסק בהשוואה המלאה, אך בעיני, היעדר דיור ציבורי ואנשים חסרי דיור הם בעיה לאומית. הופעת אומנים בכיכר, סוחפת ככל שתהיה, לא פותרת את זה. גם נוכחות מאות אלפים לא. האם מאות האלפים יביאו לשינוי תודעתי ולישיבות תקציב אחרות? - נדע בעתיד.

אז נסתכל לרגע לעבר - כשמדינת ישראל יצאה מלבנון, היא שכחה שם הרבה ציוד, והרבה אנשים טובים. אותה נסיגה הכרחית, לצורך התקדמות, לוותה בביקורת רבה על הבגידה בבני בריתנו מצד"ל וביישובי הגדר הסובלים. והנה, מספר שנים אחרי, ומדיניות ה"מהר מהר מקפלים והולכים ללא תכנון מספק וגללא גזירת משמעויות לכלל הלוחמים" עודנה קיימת במציאות הישראלית.

היכן הם אותם אלו שנשאו שלטים עליהם נכתב "ערבות הדדית"? היכן הם מגייסי הפייסבוק? היכן הם הטלפנים החביבים שהתקשרו אליי כדי שאתייצב להפגנת המיליון? היכן הם כל אלה שהחרימו כל מי שלא השתתף בחגיגת המחאה של הקיץ?

האם מי מהם עצר לשוחח עם אותם חלכאים ונדכאים שנכון להיום לא יודעים מה ילד יומם? אם כן, התנצלותי בפניהם. הבושה אינה בקירבכם. אך האצבע המאשימה (היכן התקשורת?) חייבת להיות מופנת לכל מי שעמד מאחורי המחאה וחשוב מזה, עמד מאחורי הנעתה. אותם גורמים ממש, חייבים לקחת אחריות, גם היום.

האם מי מהארגונים/עמותות/אנשים פרטיים, שמימנו אוהלים, ארוחות, שלטים וחולצות, מזרים כסף לאותם אלו שמזלם לא שפר עליהם? סליחה אתקן, אלה שהחברה הישראלית הפכה לשוליים, רק כדי ליצור לנו מעמד ביניים, שיוכל למחות?

העירייה נוהגת בציניות, אך תשאר נאמנה לאינטרס יחסי הציבור המוביל אותה פעמים רבות. נראה מי יזכור בבחירות המוניציפליות הקרובות... הסטודנטים, שביטאו הפגנת כוח מרשימה, ושהכניסו מעט סדר עבור כולנו את המחאה החברתית, ימשיכו בקרוב לעונות המבחנים. אולי גם יצליחו להוזיל עבורנו את סל מוצרי תנובה לפני החגים.

רווית, יוסי ובני, לא יודעים עדיין, האם המחאה ניצחה עבורם. עכשיו מתגאים אנשי המחאה במצגות ובהסכמות ל"שולחנות עגולים", ב"מתחמי דיון", אין ספק, שהבן של רווית יוכל לאכול הרבה ארוחות צהריים על השולחנות הללו. אין ספק, שרבים ירצו לשמוע את דעותיו של יוסי. וכמובן, שאין ספק שבני יוכל לקיים חיים בכבוד בזכות שעה של הידברות.

המחאה הייתה חשובה מאוד. אין ספק. אבל ההישג הבלעדי של "השגת שיח חדש" אינו מספק. לא עבור השכבות החלשות ביותר. אם לא תערכנה פעולות מדוייקות, ברורות ודורשות, לשינויים יומיומיים, המשפיעים על הארנק ועל חיי כולנו, המחאה הזו תהיה לצנינים בעיני רבים.

יחצ"ני מסיבות עושים הכל כדי להביא את מירב האנשים למסיבה. "זו תהיה המסיבה הכי גדולה בעיר" הם יאמרו. לא שיש DJ מיוחד או משקאות בחינם, אבל יש באזזז וזה מה שחשוב במציאות הרייטינג הישראלית. יבואו אנשים, ידרכו אחד על השני ורבים יישארו בחוץ.

ואם למישהו הנמשל אינו ברור - אנשי המחאה החברתית דיברו רבות על "גיוס העם", "על מומחים משלנו", על "מחאת המליון". אך זה לא מספיק להביא אנשים למסיבה. השאלה היא מה עושים איתם. לא מספיק "השיח החברתי", ולא מספיק "שינוי המודעות".

הערבות ההדדית תימדד ברשת חברתית פעילה ותומכת של המוחים כולם.

הערבות ההדדית תימדד בהתגייסות אנשים פרטיים וארגונים לסיוע לשכבות החלשות ביותר.

הערבות ההדדית תימדד בעזרה הדדית, דווקא בימים הקשים והלא מצטלמים שלפנינו.

אחרת ב' זה לא אוהל. זה גם לא בית. ב' זו תהיה פשוט בושה.

מה יש לכם נגד "כושים חברתיים" ?

במהלך דיון פייסבוקי בעניין המחאה החברתית, כתב אחד המשתתפים פוסט, הגורס למעשה, שהשמאל הקיצוני הוא שמאחורי המחאה החברתית. איני מתכוון לסנגר על אנשי המחאה, או לנקוט עמדה פוליטית ימנית או שמאלנית, ביחס לסוגיות הכלכליות המתקשרת אליה כרגע, אך משהו בדברי אותו כותב, צד את עיני, ובעוד באותו שרשור, היה העניין משני ביותר, ברצוני להביאו כאן לקדמת הבמה. ראשית אצטט אותם דברים מקוממים לטעמי של אותו כותב, ששמו שמור במערכת:

"היתה בשדרות רוטשילד קבוצה גדולה של כושים ( פליטי עבודה מאריתראה והסביבה) שצעדו עם תופים ( זה דווקא היה נחמד) והסתובבו עם שלטי "צדק חברתי" שמישהו כתב עבורם. ואני מנסה להבין, מה הקשר בין השוהים הבלתי חוקיים הללו ובין בעיותינו הכלכליות חברתיות. הזכות היחידה שיש להם , זה לצאת מפה מה שיותר מהר."

לא יכולתי להתעלם מדברי הכותב דלעיל, ולהניח לדבריו להבלע בנושא החשוב (סקר בחירות ועתיד המחאה לאן). והחלטתי לכתוב את דעתי בעניין.

אומנם בישראל עדיין לא למדו את ההבדל הסוציו-לשוני בין "כושי" ל"כושון" או בין "שחור עור" ל"ניגר", והמילה כושי היא מילה לגיטימית בשפה העברית המשמשת כנרדפת למלה "שחור", אך ספק בעיני, אם הדבר לגיטימי בשיח ציבורי חברתי, במיוחד כפי שהדברים הובאו למעלה כאן. וכשיש ספק, רצוי לדעתי להמנע לחלוטין. במיוחד נכון הדבר, כאשר מדובר בקונטקסט הכללתי ובעייתי. נכון, המילה "כושי" שימשה בשירי ילדים של פעם, ואף בספר "יפתח המלוכלך", אך היום, כאשר אנו בוחרים לנו באיזה שדה סמנטי לשוני לפסוע, ראוי לנו כי ניזהר ונתאים את עצמנו למגמות עולמיות ונמנע משיוך גזעי, הטעון במטען שלילי. לא, אני לא מדבר על פוליטיקלי-קורקט מזוייף, אני מדבר על המהות.

אגב, היו לא מעט צועדים "לבנים" במחאה החברתית של הקיץ, שכתבו עבורם שלטים ואין להם מושג מדוע הם צועדים. מהו סדר העדיפויות? מי מקבל את ההחלטות בדיונים ציבוריים? מי מוביל את המחאה? מי מופיע בועדת טרכטנברג? מהו בכלל אותו "צדק חברתי" אותו כולם מבקשים להביא באמצעות שאגות בכיכרות, אגב דריסת אישה מבוגרת, מקבצת הנדבות, שכבר שנים פושטת יד, ברחוב, היכן שמצעד הסטיקרים החליט לעבור. לא כל המוחים ידעו מדוע הם מדקלמים משנה מרקסיסטית קיצונית מהעידן הקודם, בלי להבין את משמעויותיה ואת יכולות יישומה בעידן החדש.

ובכלל שאלתי את הכותב, "כיצד אתה יודע שכל חברי הקבוצה שראית היא מאריתראה והסביבה? האם ניגשת אליהם ושוחחת עימם? האם טרחת לבדוק אחד אחד או לפחות אחד, שמא חלקם 'יובאו' בצורה צינית על ידי המדינה לצורך עבודה בחממות (ממנה נעדרים הישראלים המפונקים), או לצורך סיעוד (כי 'ישראלים לא מנגבים תחת לישראלים')? האם בדקת למי מהם אולי יש אשרות שהייה כדין? אולי אפילו תושבות זמנית או אזרחות?" בקלות רבה מידי, אנו נוהגים לראות אנשים ברחוב, ולשייכם קטגורית לקבוצות אתניות ואחרות, ואף לייחס להם התנהגויות מצופות אלה ואחרות. הדבר משעשע ומספק בתור בילוי בחוף הים, אך אינו מתאים בעליל לשמש ככלי בשיח התרבותי.

הבה נניח לרגע, לצורך הדיון, שאותם "כושים" שצעדו במסגרת ההפגנה הגדולה של המחאה החברתית, הם אכן כולם שוהים בלתי חוקיים. האם אכן קשה להבין את רצונם להזדהות עם המצב הכלכלי-חברתי הקשה, להזדהות עם שכניהם ועם החברה הישראלית ואף להיות חלק ממנה? האם היותם זרים, שוללת מהם השתתפות בקרנבלים ברחוב או בהפגנות רציניות? האם אכן הימצאותו של דרכון כחול בכיס, או בכספת בבית, בהכרח משפיעים על הנפגעים ממחירי הקוטג' או מגובה השכירות?

יש מי שיטען, שלמי שאינו אזרח אין זכות הפגנה. מי שאינו אזרח, אינו יכול להנות מפירות הדמוקרטיה. כמובן שטיעון זה, הוא מגוחך להפליא בשיח הזכויות ובדמוקרטיה ואינו מבוסס כלל.

דמוקרטיה היא כלי עזר שלטוני פוליטי, המגשים את ערכי ההומניזם. לפיכך ערך אוניברסלי, כמו זכויות אדם לאנשים באשר הם, קודם ליכולת של משטר זה או אחר לשלול זכויות מאנשים על בסיס היותם אזרחים או לא.

ישנם במדינתנו, עובדים/פליטים שמדינת ישראל איפשרה להם להיות כאן עפ"י דין. אלו המתעלמים מכך, בוחרים לעצום עיניהם אל מול ההומניזם ולטעון שלא בצדק, שההיגד "עניי עירך קודמים" מצדיק פגיעה בערכים אוניברסליים אנושיים (ולא כך היא, ההיגד ממש לא בא לומר זאת). יש הטוענים כי גירוש הפליטים כולם, יקצה דירות נוספות ויקל את מצוקת הדיור. ואני אומר צאו וראו, היכן גרים אותם פליטים. מי מוכן לגור ב2000 ש"ח בדירת 10 מ"ר שעומדת להתמוטט? הקריאה הגורפת הזו, לבעלי עור שחור לצאת מן הארץ "כי הם תופסים לנו את המקום לגור" או את מקומות העבודה, מעוררת בי את הזכרון הקולקטיבי הנוראי ביותר, שהוריש לי סבי ז"ל.

ישאל השואל, מה הקשר בין פליטים לבין הבעיות החברתיות? הרי רבים הם הכותבים, כמו זה שציטטתי, המסמנים את הפליטים כבעיה ואומרים שזכותם היחידה היא לצאת מכאן!

ואני אומר - זכותו של כל אדם לממש את זכויות האדם, לא נובעת משהייתו בארץ זו או אחרת אלא מעצם היותו אדם. קוראים לזה הומניזם. נושא "הזרים" מורכב מבעית מסתננים בלתי חוקיים, מעניין של שוהים בלתי חוקיים, אך גם מסיפורים רבים של פליטים על רקע הומניטרי. לאיש אין נתונים מדוייקים לגבי המספרים בכל קטגוריה ולכל הפחות, נתונים אלה אינם מפורסמים. ישראל עדיין לא למדה להבחין או לחוקק קריטריונים לצורך ביצוע הבחנות בין אלה לאלה. כל עוד זה המצב, אין מה לקרוא "לכושים לצאת מכאן", אלא לקרוא לממשלה לבצע תכנון הגירה ולחוקק חקיקה ברורה.

  

אין לנו אלא להבין, שחלק מהבעיות החברתיות שלנו, ובין היתר נושא הזרים במדינה (שלא לומר מדינת תל אביב) משפיעות באופן ישיר וחמור גם על הכלכלה, וכדאי לטפל בבעיות אלה לפני שהן תתפוצצנה לכולנו בפנים, וזה כמובן יקרה, מהר מכפי שניתן לצפות.

ו"לכאורה" עסקנו בשלנו - על מעצר הזמרת מרגלית צנעני

הדברים הבאים נכתבו מספר שעות לאחר מעצרה של הזמרת המפורסמת, וטרם יצירת הבלוג החדש. בחרתי שלא לבצע עריכה ולהביא את הדברים ככתבם, נכון ליום כתיבתם. קריאה נעימה.

"ולכאורה עסקנו בשלנו", שרה אילנית, ממש. אין דבר הרי שהציבור הישראלי אוהב יותר, מאשר לעסוק באחרים ובמיוחד - בצרותיהם. הרי פרקי הריאליטי של המציאות הישראלית, יהיו בעליי רייטינג גבוה יותר, רק אם יכללו תיבול אסונות וסיפורים קורעי לב כמו: מתמודדים שהרימו את עצמם מתחתיות שאול הסמים, משתתפים שהוריהם נפטרו, מוחים נכים באוהלים, ו...זמרים מסתבכים, רצוי ממוצא מזרחי.

 הכותרות זועקות : "הזמרת מרגול נעצרה". בשדרות רוטשילד מחככים כפות ידיים בשמחה לאיד, שכמעט אינה סמויה, אך מצהירים כי איש אינו חפץ ברעתה. מיד לאחר מכן, נעבור לשידורי וידאו אינטרנטיים וטלוויזיוניים מבית המשפט ומכלא הנשים נווה תרצה.

והגרוע מכל, מטבע הלשון הזה - "לכאורה", שבעיתות שכאלה, חל פיחות בערכו, עד כדי כך, שהוא מודפס שוב ושוב, ונעשה בו שימוש אינפלציוני שלא יאומן.

אנשי התקשורת כמו גם אנשי המשפט, מקפידים מאוד לומר "לכאורה" בסיום כל משפט. בחירת המילים שלי אינה אקראית ואינה מקרית: בסיום…כל…משפט.

שהרי, הכתבים הפליליים, שדרני האולפן, העיתונאים, מצקצקים בלשונם – "לכאורה", אולם בפועל, המשפט כבר נחרץ. האינטונציה אומרת הכול. חיבורי המשפטים והאייטמים, הצלבת עובדות חסרות קשר אובייקטיבי המרמזת על תרחישים זוועתיים, ריכוז הכותרות, רמת תשומת הלב, העובדה שכמעט שכחנו שבמוצאי שבת, צפויה הפגנה נוספת בעניין יוקר המחיה...

אין ספק, שפרסום החשדות הלכאוריים היה חסר תקדים, באופן שלא היה מבייש קמפיין שיווקי אגרסיבי. עברו כתשע שעות חקירה, וטרם שמענו  את גרסת העצורה. עורך דינה, חוזר כמנטרה על המשפט הבודד הידוע לו. את תגובת האמרגן, טרם שמענו, למיטב הידיעה, הוא כלל לא התלונן במשטרה. ולמרות זאת, בחדשות כבר ניתן לראות שורות מתומללות מתוך החקירה במשטרה, רצות על המרקע. מהיכן הגיעו הציטוטים הללו? מתי הספיקו לתמלל ולהעבירן למערכת החדשות, וגם..כמה מפתיע, בדיוק בזמן למהדורת הערב?  

במציאות בה כל המדינה מדברת על כך, ש"השופטת נעצרה", האם קיימת השפעה כלשהי גם על האקלים השיפוטי? האם קיים סיכוי להשפעה על ההליך ההוגן לו זכאית מרגלית צנעני, בדיון הארכת המעצר?

בניגוד לנהוג המקובל, שופטת השלום, בדיון המעצר, סירבה לאפשר את הפסקת הדיון, לצורך ראיון הכתבים את העצורה. הנימוק היחידי היה הרצון לקיים את הדיון ברציפות. ומה לגבי האינטרס הציבורי, להבדיל מחטטנות, של זכות הציבור לדעת? ומה בדבר זכותה של העצורה, אם תחפוץ בכך, לפנות אל הציבור?

הארכת המעצר בתשעה ימים, מלמדת לדעת הכתבים והפרשנים, על חומרת המעשים ועל ייתכנות הגשת כתב אישום חמור. דא עקא, איני יכול שלא לתמוה בקול רם, מה משקלה של העובדה, שהמדובר בדמות ציבורית מפורסמת, אזרחית שומרת חוק ונטולת עבר פלילי, באיזון הנדרש, בשלב זה, להארכת המעצר ולבחינת חלופות המעצר? מבלי להכיר את חומר החקירה ואת פרטי הפרשה לעומקם, האם אכן משטרת ישראל אינה מסוגלת לנהל את החקירה המורכבת, מבלי שתשתבש, תוך כדי שהזמרת נתונה במעצר בית? האם לא ניתן במקרה קיצוני להחזיקה בביתה או בבית אדם אחר, תוך ניתוק הטלפוניה שלה? האם לא ניתן לפגוע בחירותה בצורה מידתית יותר ביחס לסבירות שהיא אכן תפעל לשיבוש החקירה, או תברח?

 הארכת המעצר הזו, בהנחה שלא תקוצר בביהמ"ש המחוזי (במסגרת ערר, שיש בכוונת הסנגור להגיש), אמורה להוות תמרור אזהרה לכולנו. הביטוי "לכאורה" הוא שווה עד חירות ארוכה, ארוכה מידי לטעמי. ושוב, בלי לדעת את פרטי החקירה לפרטיה, דומני, שמשטרת ישראל, על זרועותיה, מסוגלת, כפי שהאזינה בסתר ועקבה במשך חודשים, לשמור גם על טוהר החקירה, יעילותה ומהירותה, גם אם הזמרת, לא תכלא מאחורי סורג ובריח. זוהי ברירת המחדל.

 באותו שיר בו פתחתי, שרה הזמרת גם:  "מי שחווה את בערת הקיץ, ליבו לבית, ופני הנוף ראי לחרדותיו."

אין ספק, עלינו לזכור, מערכת האכיפה, ושלטון החוק, חל על כולנו בצורה שווה. יוזכר, כי הפרשה מתפרסמת על רקע שינוי חקיקה המצוי בשלב מתקדם, שיביא לאיסור על פרסום שמות חשודים ועצורים למשך 48 שעות המעצר הראשונות. ידוען או לא, כל אדם זכאי לחזקת חפותו. עוצמת הפרסומים בדבר מעצרה של הזמרת הפופולרית, מלמדים יותר מכל, על צימאונו של הציבור הישראלי לרכילות, לדם, ולחיטוט בחיי הידוענים.

 מצער להעריך שאולי דווקא בשל מעמדה הרם של הזמרת והאייקון, היא "זוכה" לטיפול משפטי-תקשורתי מיוחד כל כך. אין ספק, כי מערכת האכיפה בישראל, הנהנית מקרדיט ציבורי נמוך, אולי שלא בצדק, מחפשת להפוך לדוגמה את הסורחים בני המעמד הגבוה, אלו שקל להפיל מהגובה הרב בו הם מצויים, אלו שהציבור כל כך ייהנה לחזות בנפילתם, ואולי אף יסמס לעידוד, אם יתבקש.

 נראה לי שכולנו במציאות תקשורתית-משפטית זו, לא רק מרגול, "כה זקוקים לנחמה".

ללכת על ביצים- למה פרובוקציה בשם של בלוג

לקוראים שלום,

ההחלטה "ללכת על ביצים" נשמעת אינטואיטיבית, כהחלטה הזהירה. המשמעות המיידית היא להזהר, להשמר, להסתתר,
לוודא שדבריי נאמרים בזהירות. ובכן, אם הייתי מגלה רק לקורא הנאמן כמובן, ולגמרי בסוד, כי התיבה "ללכת על", יכולה לטעמי לשאוב משמעות גם מן השפה האנגלית, מפירושה הידוע "to go for"?  מה זה יעשה לפרשנות הכותרת שבחרתי?

במשפחתי עובר מתכון סודי, למנה מנצחת של ביצים ממולאות. עם השנים שיכללתי את המתכון, והיום הוא מבוקש בכל ארוחה אליה אני מוזמן. מדובר בביצים קשות, שתוכנן הוסר. הן מלאות בעצמן ו...ברכיבים נוספים. חבריי הטובים, בחרו לתת למתכון המחייב את השם רב המשמעי : "ביצי הופמן", בין היתר, כנגזרת משם משפחתי ולאות הוקרה על הכנסתו לחייהם.

כאשר חשבתי על שם לבלוג, ביקשתי לקפל אל תוך הכותרת, את מהות הבלוג שברצוני לכתוב, קרי בלוג מעניין, רב גוני, מלא בתכנים מעניינים ועטוף במעטפת צבעונית, ססגונית ומושכת את העין. כך הגעתי לחשוב על המתכון הגמיש כל כך והמוכר כל כך, שהפך להיות סוג של כרטיס ביקור.

חברים מעולם השיווק והפרסום אומרים, שפרובוקציות זה טוב לכותרות, ואם אני רוצה שאנשים יקראו, עליי לפעול בהתאם.

חשבתי שיש למקום להלך על ביצים, במובן זה שיש להזהר בכבוד אנשים, אירועים ומקומות, ומצד שני יש מקום גם לשבור ביצים לעיתים, שאם לא כן, איך נבשל או נאפה? אז ביצי הופמן. אני הולך על זה.

זהיר מצד אחד, שובר מן הצד השני.
לבן בקופסה אחת, חום בקופסה אחרת.
טבעי, אורגאני, עם או בלי אומגה.
שביר, נפיץ, מעורר מחשבה, בורא חיים.

ביצים רבותי, ביצי הופמן.

קריאה נעימה!

י.ד.ה